במצבים אלו, ייחודיות הסרולוגיה בנוכחות זיהום פעיל נובעת מכך שצורת האבחון הסטנדרטית של זיהומים חמורים – הגברת נוגדני הIgM אחרי מספר שבועות של הגברת נוגדני ה-IgG – לא מתאימה לזיהוי של זיהומים כרוניים במטופלים אלה. זיהומים כרוניים שחזרו, כגון אלו שצוינו קודם לכן, לא מעוררים נוגדני IgM, משום שלא מדובר בזיהומים חדשים אלא בזיהומים תוך-תאיים חוזרים. לכן, רוב הרופאים, כולל מומחים למחלות זיהומיות, יאמרו למטופלים עם רמות גבוהות של נוגדני IgG שהיה להם זיהום בעבר או שנחשפו לזיהום בעבר, ושכיום אין ראיות לכך שיש להם זיהום חמור פעיל – משום שזה מה שהם למדו בבית הספר לרפואה. הם יפספסו את ההזדמנות לאבחן חזרה של זיהום ישן כאחראי לפיברומיאלגיה או לתסמונת העייפות הכרונית, עם הזדמנות מפוספסת לנתינת טיפול אפקטיבי ברוב המקרים, אפילו כריפוי פרמננטי.
אם מסבכים את תהליך האבחנה, בנוסף למחסור בנוגדני IgM ובאופן כללי הרגישות הנמוכה של הבדיקות הסרולוגיות (כולל PCR – תגובת שרשרת של פולימרזים), מערכת חיסונית לקויה עשויה לא לגלות נוכחות של נוגדני IgG (מה שנקרא חוסר יכולת חיסונית), למרות הנוכחות של זיהום חוזר פעיל.
זכרו שזיהומים אלו אינם מרוכזים בדם אלא ברקמות, בעיקר בעצבים , במוח ובכדוריות הדם הלבנות.
לפיכך, היעדר בדיקה סרולוגית חיובית אינה בהכרח שוללת את ההימצאות של הזיהומים הללו. בהינתן חשד אבחוני חזק, זה לגיטימי לנסות את הטיפולים הללו.