מה היא פיברומיאלגיה (FMS)? – נקודות עיקריות

ראשי

מבוא

ביוגרפיה

מה היא פיברומיאלגיה
(FMS)? נקודות עקריות

הטיפול

השאלות השכיחות ביותר

עדויות

צור קשר

 

  • פיברומיאלגיה הינה מחלה מסובכת
    • פיברומיאלגיה הינה מחלה מסובכת, מחזורית וכרונית; היא שונה ממחלות אחרות בזה שהיא אינה משפיעה על סוג מסוים של תא או חלק בגוף. במקום זאת, יש לה מספר רב של סימפטומים לכאורה בלתי קשורים. בנוסף, קיים מספר כמעט בלתי מוגבל של קומבינציות המשתנות מיום ליום.
      תלונות החולים שונות וקשה להם לקבוע מתי התחילו הסימפטומים. עם התקדמות המחלה, קיימות בעיות משותפות לכל החולים: פיברומיאלגיה משפיעה על המשפחה, על החיים המקצועיים, על הקשרים החברתיים ומערערת את המצב הנפשי.

  • הסימפטומים השכיחים ביותר הם כדלהלן
    • במערכת העצבים המרכזית
      • עייפות, רגזנות, עצבנות, חרדות, דפרסיה, זיכרון וריכוז לקויים ("fibrofog" או פיברו-ערפול), אפתיה, נדודי שינה, התעוררויות רבות במשך הלילה, שינה שאינה מרעננת, ראייה מטושטשת, סחרחורת, סחרור או חוסר שווי משקל, כאבי ראש ומיגרנות.

    • במערכת שרירי השלד
      • כאב לא ממוקד ונוקשות בשרירים בגידים וברצועות, בעיקר בבוקר. יש כאבים רבים ובדרגות שונות כגון הלמות, צריבה, דקירות או עקיצות, כאב שריר שנתפס, או כל צרוף של אלה. הכאב לעיתים תוקף מקומות בגוף שעברו פציעה או ניתוח בעבר. כאב במפרק לסתי-רקתי שכיח מאד ומלווה בקושי בלעיסה ובכאבי צוואר חזקים ביותר המקרינים לפנים ולראש (כאבי ראש כלליים או ממוקדים בעורף או בחצי ראש). כמו כן, יש כאבים חזקים ביותר בקרסוליים. כאבי מפרקים עם או בלי נפיחות הם שכיחים (במרפקים, בפרקי היד, באצבעות ובברכיים). לעתים נתן לראות שרירים מתעוותים ותסמונת הרגל העצבנית שלא נותנת מנוח. החולים גם מתלוננים על תחושות הדומות לזרמים חשמליים בשריריהם, וחולשה כללית.

    • בקיבה ובמעיים
      • ב 60% מן המקרים, תסמונת המעי העצבני (Irritable Bowel Syndrome (IBS - כוללת גזים, התנפחות, עצירות, שלשול (לסירוגין עצירות ושלשול), עוויתות בבטן. לפעמים יש בחילה, כאבי בטן וצרבת, חומציות יתר בלווי טעם רע בפה.

    • באברי המין ובדרכי השתן
      • 65% מן הנשים סובלות מכאבים באברי המין ודרכי השתן. וולוודיניה (תסמונת כאב בפות), ב 15% מן המקרים, כוללת עוויתות והתכווצויות בנרתיק, דלקת פות (וולויטיס) או דלקת מבוא הערוה הגורמות לכאבים בזמן קיום יחסי מין. ב 25% מן המקרים, יש שתן חריף ומרוכז, צורך להשתין לעתים קרובות, עוויתות בשלפוחית, צריבה בזמן נתינת שתן עם או בלי דלקות חוזרות בשלפוחית, ודלקת בין רקמתית בשלפוחית השתן. הסימנים המייצגים הם תסמונת טרום-וסת (PMS) חזקה והתכווצויות ברחם. כל הסימפטומים של הפברומיאלגיה מתעצמים לפני הוסת.

    • בעור
      • הרגשה שמשהו זוחל על העור, זרמים חשמליים, דקירות, גירוי, פריחות (מגוון רחב של פריחות, עם או בלי גירוי כגון אורטיקריה, כתמים אדומים, תפיחות קטנטנות או שלפוחיות, אקזמה, דלקת-עור עצבית, דלקת עור חילבית). כמו כן, כפות ידיים ורגליים שורפות ולעתים גם נפוחות, חמות ומגרדות; עור יבש, רגישות יתר למגע, או סומק מלווה בזיעה רבה. הציפורניים מתבקעות או נשברות, שיער באיכות ירודה עם קצוות מתפצלות, נשירת שיער וצמיחה איטית. החולים מתלוננים על גירויים חזקים על פני כל הגוף המתחזקים בלילה. על העור יכולים להופיע סימני דרמטוגרפיה.

    • סימפטומים שונים
      • אף סתום מאד ונזלת; לשון מגורה, פה יבש וטעם משונה (רע, צורב, מתכתי); צלצול חולף באוזניים או זמזום (טנטון); חוסר תחושה בידיים, ברגליים או בפנים; דקרורים בכל הגוף; עוויתות ברגליים או בכף הרגל; חום נמוך; חוסר עמידות לדלקות ואלרגיות; רגישות מוגברת לרעש, לאור, לריחות או כימיקלים; נפיחות בעפעפיים ובידיים בבוקר; השמנה; יובש בעיניים עם גירוי או צריבה וראייה מטושטשת; דפיקות לב מהירות (פלפיטציות); תסמונת ההיפוגליקמיה (תת-סוכר בדם) עם תשוקה לסוכר.

        יכול להיות שכל תאי רקמות הגוף מושפעים. וכל הסימפטומים, מגוונים ככל שיהיו, קשורים למחלה אחת - פיברומיאלגיה. הם נובעים מסיבה אחת ויש להם תרופה אחת - גואיפנזין, והיא תגרום לכל הסימפטומים להעלם לגמרי.

  • פיברמיאלגיה הוכרזה רשמית
    • פיברמיאלגיה הוכרזה רשמית כתסמונת בהצהרה של ארגון הבריאות העולמי בקופנהגן ב 1.1.1993. בהכרזה נאמר, בין השאר, שהיא הסיבה השכיחה ביותר לכאבי שרירים כרוניים.

  • בין 3% עד 5% של האוכלוסיה הכללית סובלים מפברומיאלגיה
    • FMS קיימת בכל הקבוצות האתניות ברחבי העולם. 85% מחולי הפיברומיאלגיה הם נשים לעומת 15% גברים. הווה אומר שבישראל לפחות 200,000 אנשים סובלים מFMS ולפחות 170,000 מהם נשים. ראומטולוגים מדווחים שפיברומיאלגיה היא ההפרעה הנפוצה ביותר שהם רואים.

  • פיברומיאלגיה היא מחלה גנטית ומורשת
    • משפחה שלמה יכולה לסבול מן המחלה, למשל, אם ושתי בנותיה. כאשר שני ההורים חולים במחלה גם הילדים חולים (פיברומיאלגיה ילדותית). ד"ר פול ר. סנט אמנד טיפל בשלושה דורות במשפחה וביניהם ילדה בת שנתיים וגם באנשים בשנות השבעים לחייהם. חולה שלי פיתחה סימפטומים בגיל 80. פערי גילים כה גדולים אינם יכולים להיות מוסברים על ידי גן אחד לקוי. נראה שב FMS מעורבים גנים רבים. מספר הגנים הלקויים והפער בין גן נסגני (recessive) לגן דומיננטי המזיק יותר, קובעים באיזה שלב בחיים המחלה תופיע ומה תהייה חומרתה. אצל אלה עם ליקוי קל בחומצת אמינו של הגנים האחראים למחלה, פיברומיאלגיה לא תופיע במלוא החומרה, אם בכלל. מינון הגואיפנזין הנחוץ למגר את תהליכי המחלה נקבע באופן גנטי. מאחר ו 85% מחולי פיברומיאלגיה הם נשים, מובן מאליו שגן אחד לפחות יהיה בכרומוזום X .
      ביחס לרמת ההשפעה הגנטית, רמות שונות של טראומה יכולות לזרז הופעת הפיברומיאלגיה אצל חולים: כל זרז כמו תאונה, דלקת, כל סוג ניתוח, אפילו טיפול שיניים או מתח, יכולים להתחיל את המחלה. יחד עם זאת, זרזים אלה המאיצים את התחלת המחלה אינם הסיבה היסודית למחלה. בנוסף, הבחינו שמקומות רגישים במיוחד הם אותם המקומות שעברו פציעה או ניתוח; זו תופעה - לא הסיבה.

  • פיברומיאלגיה היא מחלה מטבולית
    • תפקיד הזרחן (פוספט)
      • אי היכולת לייצר אנרגיה מספקת ברקמות הנגועות מסבירה את כל הסימפטומים של המחלה. הגנים הלקויים פוגמים ביכולת הכליות לסלק את הזרחן הפיברומיאלגיה נגרמת בגלל ליקוי בהפרשת הזרחן על ידי הכליות מסיבה גנטית. אצל אלה עם ליקוי גנטי זה, יש בלידה עצירה מזערית של זרחן המתגברת ,בסופו של דבר, על יכולת העצמות לסלק את החומר הזה. התוצאה היא הצטברות הדרגתית של זרחן ההופכת לכלל-מערכתית, ובשלבים מאוחרים, היא מגיעה לרמות קריטיות ברקמות מסוימות, בעיקר בשרירים ובגידים. בחברת הסידן, עודף הזרחן נכנס לתאים. יחד, הם מתחילים שינויים מטבולים הגורמים לסימפטומים של הפיברומיאלגיה.
        מנגנון עצירת חומר ביוכימי בתוך התאים עצמם גורם לתפקוד מטבולי לקוי האחראי לאי-יכולת לייצר אנרגיה. בדרך כלל, התאים משתמשים באדנוזין תלת-זרחן        (ATP) על מנת לבצע תפקידים מטבוליים ותפקידים חשובים אחרים החיוניים לקיומנו. עצירת הזרחן מפריעה לייצור אנרגיה בתאים הנגועים. תפקוד התא נפגע. אם אין אנרגיה מספיקה, "דבר אינו עובד כמו שצריך".

    • תפקיד הסידן (קלציום) 
      • על מנת לשמור על איזון חשמלי בתוך התא, כל שני מטענים חשמליים שליליים של איון זרחני שקולים כנגד שני מטענים חשמליים חיוביים של סידן. בכל פעם שעודף זרחן מצטבר בתאים, נוצר עודף סידן גם כן. לסידן תפקיד חשוב ביותר בכל התאים. סידן מצוי באופן טבעי בתוך התא ברשת האנדופלסמית, שהיא מאגר התא. כאשר גירוי מגיע, בקשה לפעולה מועברת לרשת האנדופלסמית אשר משחררת סידן לתוך הנוזל בחדר המרכזי של התא הקרוי ציטוסול. הכמות שמשתחררת מספיקה בדיוק לביצוע המשימה, לא פחות ולא יותר. הסידן הוא מסוף המצבר, הגורם המכריע האומר לתא: "פעל! פעל!" התא מקבל הוראה לפעול עד שאיתות הסידן מפסיק. על מנת לעצור את האיתות, התאים מצוידים במשאבות אנזימים המשתמשות בATP כמקור אנרגיה (כמו כל פעולה המבוצעת על ידי הגוף) לשאוב את הסידן חזרה למאגר ברשת האנדופלסמית, או להוציא אותו מן התאים.
        במקרה של פיברומיאלגיה, צרכי האנרגיה אינם מספקים בגלל ATP נמוך, הסידן מצטבר בציטוסול – מקום בו הוא לא צריך להיות עוד, מקום שאין בו צורך עוד. כתוצאה, הרקמות הנגועות בהפרעה מגורות לפעולה באופן תמידי, ויחד עם זאת, ממשיכות במאמץ יתר, יומם וליל, עד התשה מוחלטת.
        כאשר בודקים חולים בפיברומיאלגיה, מרגישים גושים וגבשושיות בשרירים, על הגידים והרצועות. המקומות שממששים נמצאים במצב מכווץ עשרים וארבע שעות ביממה. רק הסידן יכול לגרום לגירוי מתמשך בציטוסול של התא. דבר דומה קורה בכל המקומות הנגועים בגוף. תאי הגוף אמורים לנוח בין תפקידם המטבולים. חוסר מנוחה זה או צורת מנוחה ירודה, הוא הגורם לכל הסימפטומים של הפיברומיאלגיה. בדרגות שונות, גורם זה משפיע או ישפיע על כל תאי הגוף.

        לסיכום, עודפי זרחן מעכבים במידה רבה היווצרות אנרגיה בכמות מספקת (ATP). תפקוד לקוי זה מוביל לעודף סידן הממריץ את התא להמשיך לעבוד. התפקוד הלקוי שנוצר הוא למעשה תסמונת עומס-יתר בתנאי מחסור באנרגיה.
        מחסור בATP מסביר את ההפרעה הגורמת לגוף בריא להיות מותש ומתקשה לתפקד. רק שיקום ייצור הATP יכול להשיב את המטבוליזם לתפקוד נורמאלי. גואיפנזין מיועד לשקם את ייצור האנרגיה בכך שהוא משחרר את הגוף מן המצור הביוכימי בו הוא מצוי, מצור שהוא גנטי במקורו ופוגע בעיקר בכליות.

    • בדיקת רקמות השריר
      • בוצעו ביופסיות שנלקחו משרירי טרפז פגועים של חולי פיברומיאלגיה. נמצאו הבדלים ניכרים בין ביופסיות הבקרה שנלקחו מאנשים בריאים וביופסיות שנלקחו מאנשים חולים. התגלתה ירידה של 70% בATP ו 21% בקראטין זרחנית - מאגר הזרחנים לאנרגיה גבוהה. חשוב לציין, לא כל הסיבים בדוגמית היו נגועים. עובדה זו מחזקת את הסברה שאין פגם מולד בשריר עצמו. מחקר אחר מצא רמות ATP נמוכות בכדוריות האדומות בדם של חולי פיברומיאלגיה.

  • מחקרים ביולוגיים רבים נותנים תמונה רחבה על הנזק שפיברומיאלגיה גורמת
    • חוקרים הגיעו למסקנה שקיימת בעיה ברקמות המייצרות הורמונים, נוירוטרנסמיטרים, מולקולות וכימיקלים אחרים. התגלה שרוב הכימיקלים האלה גבוהים יותר או נמוכים יותר מן הממוצע, בהשוואה לכימיקלים שבבקרה. מדענים דיווחו על רמות נמוכות של הורמון הגדילה, של פקטור הגדילה דמוי-אינסולין, של סרוטונין, של סידן יוני חופשי, של קלציטונין, של קורטיזול חופשי בשתן, של חומצות אמינו מסוימות, נוירופפטיד Y, של ספירת תאי T והפעלתם הפגומה, ושל הורמון המפעיל את בלוטת התריס (TSH). מאידך, קיימות רמות גבוהות יותר של פקטורים מסוימים כגון: פרולקטין, חומר P, האנזים הממיר אנגיוטנסין; במחקר אחד נמצאה חומצה היאלורונית. ביופסיות ברקמות העור נמצאו עודפי ציטוקינזיס ואימונוגלובלין G בדרמיס.
      כל אלה מוכיחים שדרושות רקמות ומערכות פגועות רבות על מנת לשנות תוצאות מעבדה כה רבות.

  • אין בדיקת מעבדה לגלוי פיברומיטלגיה
    • אי אפשר לגלות אותה על ידי סורק ולא על ידי צילום רנטגן. יחד עם זאת, תיאור תולדות המחלה על ידי החולה יחשוף את הכרונולוגיה של הסימפטומים המחזוריים המספקים את האבחון. היא מתגלה בקלות בחריגות הרבות בשרירים, בגידים וברצועות שנתן לחוש אותן בבדיקה יסודית (מיפוי).
      המיפוי, שיטה למישוש הגוף, תוך חיפוש התנפחויות (גבשושיות וגושים (L & B בתוך השרירים, הגידים והרצועות. הם יסומנו על ציור. זוהי השיטה היחידה המאמתת את המחלה, נותנת תוקף לתלונות החולה, מקלה על מציאת מינון הגואיפנזין הנכון, ומוכיחה, על ידי מיפויים וציורים רצופים וחוזרים, את תסוגת המחלה. גואיפנזין "מנקה" את הגבשושיות והגושים.
      שקיעת דם (ESR) נורמלית בפיברומיאלגיה מפני שזו אינה מחלה דלקתית. שקיעת דם לא תקינה יחד עם FMS אותנטי דורש בדיקה.

  • ביותר מ 20% מן המקרים, פברומיאלגיה קשורה למחלות אחרות
    • כגון מחלות ראומטיות ומערכתיות יחד עם מומים אימונולוגיים (מחלת בהסט Behçet disease, זאבת אדמנתית מערכתית, מחלת קרון, דלקת מעי הגס כיבית, תסמונת סיוגרן Sjögren's syndrome ועוד...) יתר פעילות בלוטת התריס, תת-פעילות בלוטת התריס, תירואידיטיס על שם השימוטו ועוד...

  • תסמונת ההיפוגליקמיה (פיברוגליקמיה) 
    • היא סוגיה נפרדת שמקורה או החמרתה בפיברומיאלגיה. 40% מן הנשים ו20% מן הגברים החולים בפיברומיאלגיה סובלים מהיפוגליקמיה או מאי-סבילות לפחמימות. צרוף שתי המחלות קרוי פיברוגליקמיה. הסימפטומים של ההיפוגליקמיה חופפים לאלה של הפיברומיאלגיה.

      סימפטומים אקוטיים של היפוגליקמיה קלים לזיהוי. הם מורגשים שלוש עד ארבע שעות אחרי האוכל, שכיחים באמצע הלילה: התקפות פאניקה, רעידות ידיים או גוף, הזעה רבה פתאומית, רעב, כאבי ראש, דפיקות לב חזקות או בלתי סדירות, חרדות חמורות, סחרחורת או התעלפות. אבל לא כל הסימפטומים האקוטיים מופיעים אצל כל חולי היפוגליקמיה.

      הסימפטומים הכרוניים של היפוגליקמיה יותר כלליים. אלה סימפטומים המופיעים כל הזמן ללא קשר לרמת הסוכר בדם. הם מופיעים לא בגלל ירידה פתאומית ברמת הסוכר המכניסה לפעולה הורמונים נוגדי וויסות, אלא מן התשישות המטבולית הנגרמת מהיפוגליקמיה. יש כאבי ראש הדומים לרצועת גומי לוחצת סביב הראש. כמו כן, מרגישים עייפות, רגזנות, עצבנות, גלי חום, זיכרון וריכוז לקויים, שרירים מתוחים, כאבי בטן, התנפחות, גזים, ושלשול. יש לציין שהחולה מודע לכך שאכילה מקלה על הסימפטומים בעוד שרעב מחריף אותם מאד.

      רוב חולי פיברומיאלגיה חוזרים ונכנעים לתשוקתם לסוכר בניסיון שוא לייצר אנרגיה. מאחר וסוכרים ועמילן הופכים במהירות לגלוקוזה בזמן העיכול, הגוף מעדיף אותם כדלק. לרוע המזל, חולי פיברומיאלגיה התאווים לפחמימות, מציפים את המערכות שלהם, עם כל מנה, במולקולות גלוקוזה הגורמות ללבלב לשחרר כמויות אינסולין גדולות. פרצי האינסולין מורידים את רמת הסוכר בדם כי הסוכר מופנה בעיקר לשרירים, לתאי השומן, לכבד, ולרוב אזורי הגוף האחרים. יתרה מזו, וזאת הדאגה העיקרית שלנו, האינסולין גורם לעליה בספיגה חוזרת של הזרחן על ידי הכליות ומפנה אותו לתאים שונים. לכן, שחרור אינסולין תדיר מחמיר את הסימפטומים של הפיברומיאלגיה. וכך, הסימפטומים של היפוגליקמיה מסתבכים באלה של הפיברומיאלגיה , והתוצאה - החמרת מצבם של חולי פיברומיאלגיה. חולים אלה עומדים בפני בעיה מטבולית קשה. הם חייבים לעשות שנויים בדיאטה שלהם. לא תיתכן פשרה, כי הסימפטומים שלהם יחמירו אפילו אם הגואיפנזין פועל ביעילות. הטיפול בהיפוגליקמיה צריך להיות בהתאם. הימנעות מסוכרים ועמילן תמנע תנודות עזות ברמות הסוכר בדם, וכך, ימנעו פרצי אינסולין מזיקים.

      נמצא שחולי פיברומיאלגיה סובלים מתת-פעילות של חלק יותרת המוח ההיפותלמי של הציר ההיפותלמי-יותרת מוחי-אדרנאלי - וגם של מערכת הסמפתטי-אדרנאלי, הגורמת לתת- תגובה של הקורטיקוטרופין והאפידרין (אדרנאלין) להיפוגליקמיה. הפגם במערכות נוירואנדוקריניות אצל חולי פיברומיאלגיה יכול להסביר טוב יותר את חפיפת הסימנים וסימפטומים בין פיברומיאלגיה והיפוגליקמיה.

      אין צורך בדיאטה אלא במקרה של פיברוגליקמיה.

  • תסמונת העייפות הכרונית (CFS)
    • היא מחלה זהה לפיברומילגיה, עם אותה הפרעה גנטית.
      אצל רוב החולים, שני השמות, פיברומיאלגיה ותסמונת העייפות הכרונית, מתאימים למחלתם; אבל יש חולים עם סימפטום אחד חריף יותר. אין מקרים של תסמונת עייפות כרונית טהורה. כאשר עורכים את תולדות המחלה בצורה מפורטת ועורכים בדיקה בצורה נכונה, כולל מיפוי הגוף, מתברר ששתי המחלות קיימות בעת ובעונה אחת. למרות שכל הסימפטומים אינם מופעים באותה חומרה, הממצאים שניתן למשש בשרירים, בגידים וברצועות, עונים לקריטריונים של הפיברומיאלגיה. אנחנו דנים, לכן, במחלה אחת המופיעה בצורה שונה. הדבר בדרך כלל תלוי בסף הכאב האינדיבידואלי ובאזורים שנפגעו ביותר. כאשר לחולים יש סף כאב מאד גבוה, הם מתלוננים רק על עייפות. תשאול יסודי יכול לגלות סימפטומים כגון מעי עצבני, כאב בשלפוחית השתן או בפות, וגם תלונות על כאבים בשרירי השלד שאינם משתווים בחומרתם לעייפות, לדפרסיה ולתפקוד קוגניטיבי לקוי.
      חולי פיברומיאלגיה סובלים מאובדן זיכרון קצר-טווח בהתאם לחומרת מחזור המוח; הם לא יכולים לזכור דברים שזה עתה הם שמעו, ואינם יכולים לזכור היכן שמו דברים. כמו כן, הם סובלים מהפרעות בחוש הכיוון והולכים לאיבוד במקומות מוכרים להם היטב. הם לעתים קרובות שוכחים מה הם עושים באמצע פעולה או מה הם אומרים באמצע המשפט. מחשבה והסקת מסקנות נעות בין קשה לבלתי אפשרי. חולים אינם יכולים לקרוא כי אינם קולטים את החומר, אינם עוקבים אחרי העלילה ולא זוכרים שמות הגיבורים. הם שוכחים לגמרי פגישות ודברים שהיה עליהם לעשות. הם לא יכולים לזכור אם שלמו את חשבונותיהם.
      בזמן המחזורים האלה, החולים סובלים מרגישות יתר לרעש, לאור חזק, לריחות וגירויים חיצוניים אחרים. הם בוכים בקלות ונהיים מתוסכלים וכועסים במקרה של הרגזה קלה ביותר. חיוני לדעת שכל הליקויים הקוגניטיביים ותגובות היתר הם חלק אינטגראלי של הפיברומיאלגיה והיא יכולה לגרום סבל בדרגות שונות.
      ניתן לרפא בהצלחה חולים בתסמונת העייפות הכרונית וחולים הסובלים מכאבים בעזרת גואיפנזין.

  • מחלת הפיברומיאלגיה מתוארת לא כמחלת פרקים
    • אבל יש כאבי פרקים עם או בלי נפיחות, אודם וחום שכיחים למדי. אין נזק עד שגבישי הסידן הזרחני מצטברים בפרקים, שהוא המאגר האחרון והבטוח יחסית בגוף. פיברומיאלגיה לא מטופלת כראוי, בסופו של דבר, תגרום לאוסטאוארתריטיס (.O.A)

  • מדוע פיברומיאלגיה מחלה מעגלית?
    • ממקמים את התופעות החריגות (גושים וגבשושיות) על מפת החולה. הם המקומות הרגישים כי הם נפוחים. הנפיחות מופיעה בגידים וברצועות אבל בעיקר בשרירים, והנפיחות לוחצת על עצבים.כל מקום בגוף יכול להיות קרוב או רחוק מעצב, לכן, קרוב לעצב, נפיחות קטנה יכולה לכאוב יותר מגדולה. הכאב משתנה בעוצמתו ותלוי ביכולת הסבל של האדם. אזורים כואבים אלה יכולים לנוע ממקום אחד בגוף לאחר, דבר הגורם לשינויים רבים ברמת הכאב, או לחלופין, להישאר באותם אזורים.

      90% עד 95% מן הרקמות הנפוחות הם פשוט מים שהצטברו תחת לחץ ניכר. כל התאים של חולי פיברומיאלגיה צוברים מים, עודפי זרחן, סידן, וכימיקלים אחרים. הנוזל העודף הנכנס לתאים הנגועים גורם לנפיחות, מגביר את הלחץ והכאב, וכך, יוצר גושים וגבשושיות גדולים יותר. כאשר חלק מן הנוזל ניפלט, הגושים והגבשושיות מצטמצמים והכאב פוחת. זרם הדם יכול לסבול רמות שונות של הצפה, תלוי בכמות הנוזלים המתנקזים ממקום מסוים בגוף או ממקומות שונים. כל זה תלוי ביכולת הכליות לסלק את הזרחניים. התפקיד המכריע של הכליות השתן הוא הדרך החשובה ביותר לסילוק חומרים. הכליות שולטות ברמת הזרחן בדם. הדם מעביר את הזרחן לכליות, ואז הוא עובר בפילטר הקרוי פקעית ואחר כך דרך גלילית הכליות. הזרחן יכול גם לעבור ישירות מן הדם לתאי הכליות ואחר כך לתוך הגלילית. מכאן, הזרחן יכול לעבור ישירות לתוך השתן והחוצה, או להיספג מחדש מן השתן הראשוני – השתן הזורם בגליליות הפרוקסימליות - לתוך תאי הכליות ובחזרה לתוך זרם הדם. הכליות, אם כן, יכולות להחזיק או לסלק זרחן בהתאם לצורכי הגוף. כליות פיברומיאלגיות לא יכולות להפריש זרחן במהירות לתוך השתן. זוהי תוצאה של אנזים פגום גנטית המפריע לתהליך הפיזיולוגי התקין. כתוצאה, רמת הזרחן בדם עולה.
      הגוף אינו יכול לסבול הצטברות זרחן בדם כי הוא מספר הופכי לסידן. וכך, אם הזרחן עולה, הסידן חייב לרדת, ואין הגוף סובל זאת. ארבע הבלוטות הפאראתירואיד בצוואר בתגובה מפרישות פאראתורמון (PTH) המנסה להחזיק רמות נסיוב סידן קבועות. בגלל שזרחן אינו יכול להיות מופרש דרך השתן, ולא יכול להישאר בזרם הדם, כמות מסוימת ממנו מועברת לעצמות. כאשר הן רוויות, הזרחן נשאב לתאים על פני כל הגוף. בנקודה זו, נוזל נכנס לתאים כדי לדלל את ריכוזי הזרחן והסידן הנלווה, על מנת למנוע גיבוש. יש נפיחות, והכול חוזר חלילה. נראה כאילו המחלה מתחילה שוב, יחד עם כל הסימפטומים, ולא רק במקומות שמתנקים. כל מחזור נגמר כאשר כל מה שניתן להיעשות בצורה מטבולית נעשה לעת עתה. יש רקמות שמושפעות באופן ספוראדי בהתחלה. מחסור באנרגיה הוא מחזורי במקורו. כל מחזור מלווה בתקופת מנוחה. קביעות הסימפטומים תלויה באיכות ואורך תקופות המנוחה האלה.
      אחרי תקופת זמן לא קבועה, מופיעים יותר גושים וגבשושיות. הסימפטומים מחמירים ככל שעודפי הזרחן מעקבים את מחוללי האנרגיה וייצורה נפגם לצמיתות. תקופות רגיעה ילכו ויתקצרו. משך זמן המחלה קובע את הקף התפשטותה.

  • כיצד הגואיפנזין משפיע? כיצד מתרפאים?
    • גואיפנזין עובד ברמת הכליות, על תאי ההגליליות הפרוקסימליות. המנגנון שבאמצעותו הגואיפנזין מטהר את הגוף מן הזרחן דומה לברז המנקז את החומרים המזיקים מן הכליות. זה דומה למערכת המים הביתית. הבה נדמיין ברז מרכזי מצויד בפילטר (הכליה). הוא מתנקז לצינור מים מרכזי (מערכת הדם) אליו מתנקזים אלפי מאגרים קטנים (התאים הנגועים בפיברומיאלגיה) אשר אגרו מי גשם. כאשר הברז המרכזי פתוח, הוא מושך, תחת לחץ, מים מכל מערכת המאגרים הקטנים לתוך צינור המים המרכזי, המוביל מים לפילטר. בסופו של דבר, כמות המים במאגרים הקטנים יורדת בכמות המים בהם משתמשים בבתים שלנו, ולא חשוב מה מרחק המאגרים מן הפילטר.

      לחולי פיברומיאלגיה יש כליות בריאות אבל עם בעיה אחת. תא כיליתי מקבל זרחן מן הדם, ואז, או שהוא מחזיק בו או שהוא מפריש אותו לתוך השתן, לפי צרכי הגוף, ויכולת תאי הגלילית של הכליות להפריש אותו לתוך השתן. אנזימים שונים שולטים בפעולות אלה. במצב תקין, יש אנזים נוכח בתאי הגלילית של הכליה אשר מפריש את עודף הזרחן לתוך השתן. בפיברומיאלגיה, האנזים הזה פגום.
      יתכן שהאנזים הנותן לזרחן כניסה מן הדם לתוך הפילטרים הפקיעתיים ((glomerule, או מן הדם ישירות לתוך תאי הגלילית, גם הוא פגום. חולי פיברומיאלגיה לא יכולים לפתוח את הברזים שלהם – הפתחים בפילטרים – לפתוח אותם עד הסוף על מנת להפריש את השרידים המטבולים מן הגוף, במיוחד הזרחן. שרידים אלה יספגו מחדש בדם, ואז יאולצו להיכנס שוב לתוך התאים הנגועים, ואולי בתאים אחרים בגוף, וכך יוצרים מעגל קסמים.

      גואיפנזין עוזר לכליות להפריש את הזרחן. עודף זרחן מפסיק את ייצור האנרגיה התקין     (ATP) בתאים פיברומיאלגיים. אם הכליות יסלקו את עודף הזרחן, התאים יחזרו לייצר כל הATP הנדרש. משאבות הנשלטות על ידי ATP יחזרו לשאוב סידן מן המאגרים הלא טבעיים למאגרי סידן טבעיים, או לתוך זרם הדם. התאים לא יצטרכו לפעול עשרים וארבע שעות ביום. התאים שוב יוכלו לנוח, ובכך, מערכות האנרגיה חוזרות לפעולה תקינה.
      גואיפנזין עוזר לכליות לפתוח את הברזים חזק ולהפריש את הזרחן לתוך השתן. גואיפנזין מסוגל לסלק את השרידים המטבוליים מן הרקמות, כמות קטנה אחת אחרי השנייה, בקצב שהכליות יכולות לסלק אותם לתוך השתן. בזכות הגואיפנזין, עודפי הזרחן והמטבוליטים מסולקים לתוך זרם הדם. עודפי המטבוליטים מגיעים לכליות, אבל למרות העובדה שהכליות עובדות במלוא כוחן כדי לסלק את העודפים שהגיעו אליהם, הם אינם מסוגלים להפריש את הזרחן מייד בגלל העומס הרב. לכן, הדם מחזיר את המטבוליטים לגוף. תהליך זה גורם לכאבים דמויי-שפעת ורוב הסימפטומים שהוזכרו לעיל. אבל אם זה נראה כתופעה החוזרת על עצמה (déjà vu) כמו לפני הטיפול הפעם, יש החרפה גדולה.

      טיפול בגואיפנזין מהפך את כל תהליך הFMS בצורה מעגלית מתקדמת ואינטנסיבית יותר. הדבר נגרם בשל התקפה מהירה על אזורים שונים בעת ובעונה אחת. לאחר מכן, באה תקופת מנוחה, מספר שעות, או מספר ימים טובים. פתאום הסימפטומים חוזרים בגלל שיותר שרידים ומטבוליטים מן הרקמות מופיעים וההתקפה הבאה מתחילה. היפוך המחלה יוצר ומחריף את רוב הסימפטומים מן העבר; סימפטומים חדשים יכולים להופיע או כאלה שנשכחו יכולים להופיע שוב. האינטנסיביות של המעגלים הראשנים עלולה להדאיג את החולה בזמן השבועות והחודשים הראשונים של הטיפול. סימפטומים אלה אינם תופעות לוואי של הגואיפנזין. זהו תהליך הכרחי אך מועיל. כל אחד מן המעגלים האלה מהווה שיפור במצב החולה. ככל שהטיפול מתקדם, החולים מרגישים בשינויים במחלה. הם נוכחים לדעת שההתקפות יהיו חלשות ומתונות יותר ככל שנותרו פחות אזורים לטהר. למרות שמעגלי ההיפוך הראשונים יכלו להתקיף עשרה עד עשרים מקומות בבת אחת, מעגלי ההיפוך המאוחרים יכולים לעבוד רק על אחד או שני מקומות בעת ובעונה אחת. זאת בלבד מחלישה בהרבה את חריפות ההתקפות שלאחר מכן. בנוסף, שלבי הטיהור נהיים מרוחקים זה מזה בהדרגה, וגורמים להפוגות מתונות. תהליך הריפוי דומה לכדור קופץ: העליות וירידות בסימפטומים נחלשות, הגושים והגבשושיות מתרככים, נשברים, ובסופו של דבר, מתפזרים.