מבוא
מבין כל התיאוריות על גורם הפיברומיאלגיה, אחת הינה ייחודית כי היא מאפשרת להבין איך חוסר איזון כימי מסוים יכול בצורה בלבדית להפעיל את כל סימפטומי המחלה.
תיאוריית שמירת הפוספטים הוצעה על-ידי ד"ר פול סט אמנד כדי להסביר את הסיבה הבסיסית של הפיברומיאלגיה. היא מסבירה גם כן איך פועל גואיפנזין, למה הוא יעיל במכלול הסימפטומים של פיברומיאלגיה ולמה פעולתו נחסמת על-ידי הסליצילטים.
מעתה ואילך ידוע שהפיברומיאלגיה היא מחלה מטבולית. תחת מקור גנטי, ניתן באופן הגיוני להסכים שהסיבה המטבולית שהינה אחראית על המחלה היא תוצאה של פגם גנטי. ד"ר פול סט אמנד חושב שהפיברומיאלגיה נגרמת על-ידי ליקוי בהפרשה של הפוספטים דרך הכליות בגלל הפגם הגנטי. מכיוון שהגואיפנזין מטפלת בהצלחה בכל הסימפטומים של הפיברומיאלגיה, נראה ברור שהיא פועלת על הסיבה המטבולית הבסיסית.
הגנים השונים הפגומים מפריעים ליכולת הכליות להשתמש בפוספטים. אצל הפיברומיאלגי, הכול מתחיל בלידה עם אצירה מזערית של פוספטים. ד"ר פול סנט אמנד חושב שכל סימפטומי הפיברומיאלגיה מוצאים את מקורם בצבירה הפרוגרסיבית של עודפי הפוספטים בתאי האורגניזם. פירוש הדבר אינו שאדם סובל ממחלה בכליות, אבל שקיים אצלו תפקוד ביולוגי ספציפי לקוי היוצר אצלו את כל ההטרדות. גיל הופעת הסימפטומים תלוי בכמות הפוספטים שהצטברו ומיקום הצטברות.
תפקיד הזרחן (פוספט)
הפוספט, באזכור הפוספור, הוא מינראל חיוני לגוף. התאים משתמשים באנרגיה שלו תחת צורה של אדנוזין תלת-זרחן (ATP) על מנת למלא את תפקידם המטבולי ותפקידים שונים חיוניים. רוב הזרחן נמצא בתאים. סך הזרחן התוך-תאי תמיד יותר גבוה מהחוץ-תאי. למרות שהכליות של הפיברומיאלגים מפרישים זרחן, הפרשתם קטנה יותר מהנורמה. בחזרה לדם, הזרחן ימצא את עצמו בחוזר לתוך התאים והוא ייצבר בהם. אצירת הזרחן מפריע לייצור האנרגיה התוך התאים הפגומים. חוסר היכולת ליצור את האנרגיה הנחוצה לתאים מסוימים מסבירה את מקבץ הבעיות של הפיברומיאלגיה. תפקוד התאים מאוים. אם האנרגיה אינה מספקת, "שום דבר לא עובד".
אם הם מאוחסנים למשל במוח, התוצאה תהיה "פיברופוג" (זיכרון לקות קוגניציה), דיכאון, הפרעות שינה, בעיות בתאי השרירים והגידים אשר ירמזו על מיקום הכאב; הפרעות בתאי העצב יתנו את הסימנים להפרעות עיכול; חוסר האיזון ההורמונאלי יהיה התוצאה של עודף זרחן בתאים של אחת או כמה בלוטות.
תפקיד המיטוכונדריה
האנרגיה מופקת לכל תאי הגוף על-ידי המיטוכונדריה, יחידות תוך-תאים שמייצרים אנרגיה תחת הצורה של ATP (אדנוזין תלת-זרחן). כל התפקידים התאים הביוכימי מעורבים, מכיווץ השרירים עד היצור של ההורמונים. הצטברות הזרחן בתוך התא, בגלל חוסר היכולת הגנטית המקורית של הכליות להפריש באופן רגיל את הפוספטים יוצר בעיה תפקודית של המיטוכונדריה וכתוצאה הATP ברמות נמוכות. מכאן הכאבים, העייפות, האלרגיות, הבעיות האוטו-אימונולוגיות, סילוק הרעלים ירוד, כל הסימפטומים של הפיברומיאלגיה (לחץ כאן).
בדיקות רקמות השריר
נלקחו ביופסיות של שרירי הטרפז אצל חולי פיברומיאלגיה. נמצאו הבדלים ניכרים בהשוואה לביופסיות שנלקחו מאנשים בריאים: התגלתה ירידה של 70% בATP ו 21% בפוספוקריאטין – מאגר הזרחני לאנרגיה גבוהה. לא כל הסיבים בדוגמית היו נגועים מה שמאשר שאין מדובר על פגם מולד בשריר עצמו. מחקר אחר מצא רמות ATP נמוכות בכדוריות האדומות של חולי פיברומיאלגיה.
תפקיד הסידן (קלציום)
לקלציום תפקיד ראשי בתוך התא. יחד איתו עודף הזרחן יוצר את השינויים המטבוליים המביאים את הסימפטומים של סינדרום הפיברומיאלגיה.
על מנת לשמור על איזון חשמלי בתוך התא, כל שני מטענים חשמליים שליליים של יון פוספאטי מאוזנים נגדית בשני מטענים חשמליים חיוביים של סידן. עודף הזרחן בתוך התא יוצר עודף של סידן. סידן מצוי באופן טבעי בתוך התא ברשת האנדופלסמית, שהיא מאגר התא. כאשר גירוי מגיע, בקשה לפעולה מועברת לרשת האנדופלסמית אשר משחררת סידן לתוך הנוזל בחדר המרכזי של התא הקרוי ציטוזול. כמות הסידן שמשתחררת מספיקה בדיוק לביצוע המשימה, לא פחות ולא יותר. הסידן הוא מסוף המצבר, הגורם המכריע האומר לתא לתפקד. התא מקבל הוראה לפעול עד שאיתות הסידן מפסיק. על מנת לעצור את האיתות, התאים מצוידים במשאבות אנזימים המשתמשות בATP כמקור אנרגיה (כמו כל פעולה המבוצעת על ידי הגוף) לשאוב את הסידן חזרה למאגר ברשת האנדופלסמית, או להוציא אותו מן התאים. מכיוון שאצל הפיברומיאלגי, היכולות האנרגטיות ירודות, בגלל מחסור בATP הסידן מצטבר בתוך ציטוזול, מקום אשר אין לו צורך להיות בו, איפה שפעולתו עבור תפקיד ספציפי אינו נדרש או רצוי. כתוצאה, הרקמות הנגועות בהפרעה מגורות לפעולה באופן תמידי, ויחד עם זאת, ממשיכות במאמץ יתר, יומם וליל, עד התשה מוחלטת. רק הסידן יכול לגרום לגירוי מתמשך בציטוזול של התא. התאים אמורים לנוח בין תפקידיו המטאבוליים. חוסר מנוחה זה או איכות ירודה של המנוחה גורמים לסימפטומים של הפיברומיאלגיה. ברמות שונות, זה יפגע בכל תאי האורגניזם.
התנפחויות וגבשושיות: ה"מיפוי"
התאים בעודף זרחן לא רק יוצרים סימפטומים בכל גופם, אלא מגיבים באצירת סידן, מים ועוד מרכיבים כימיים כאשר הצטברויות קבועות מסוג זה יוצרים נפיחויות וגבשושיות שמורגשים במגע בגידים וברצועות ובמיוחד בשרירים הסובלים מפיברומיאלגיה. ד"ר וויליאם בלפור מאדינבורו היה הראשון בשנת 1816 שציין את הנוכחות של חדירת "גולות" המקושרים ל"ריאומטיזם".
ה"מיפוי" הוא מונח שהשתמש בו ד"ר פול סנט אמנד כדי לתאר את שיטת המגע בהתנפחויות וגבשושיות ותיאורם בסקיצה. לפציינטים אין תמיד את המינימום של ה-11 מקומות הרגישים מתוך ה-18 הנדרשים כדי לקבוע את אבחון הפיברומיאלגיה. ה"מיפוי" הוא חלופה של הנקודות הרגישים. התנפחויות וגבשושיות אלו מורגשים בדרך כלל תחת האצבעות אך לפעמים נדרש רופא בעל ידע של שיטה זו. בנוסף לכך שהם מהווים את האישור לאבחון המחלה ולאימות של תלונות הפציינט, ה"מיפוי" נחוץ כדי לקבוע אם מינון הגואיפנזין הנכון הושג. מ"מיפוי" ל"מיפוי", ההתנפחויות והגבשושיות יקטנו במספרם ובגודלם עד היעלמותם עם הזמן. הגואיפנזין "מנקה" את ההתנפחויות ואת הגבשושיות. הנוזל החוץ-תאי שחודר לתוך התאים יוצר יותר לחץ וכאבים בהתאם השפעת גודל הנפיחות או הגבשושיות. כאשר חלק מן הנוזל נפלט, הגושים והגבשושיות מצטמצמים והכאב פוחת. למען האמת, זרם הדם יכול לסבול רמות שונות של הצפה, תלוי בכמות הנוזלים המתנקזים ממקום מסוים בגוף או ממקומות שונים. ובעזרת ניקוז כל תאי הגוף בפעילותה ברמת פילטר הכליה ,הגואיפנזין יעילה עבור הפיברומיאלגים. בגלל שאצל הפיברומיאלגים הכול תלוי ביכולת הכליות לסלק את הזרחן ובכך לאפשר התרוקנות של כל תאי הגוף, חזרת הATP לתפקוד מטבולי של כל המערכות.
התפקיד החיוני של הכליות
השתן הוא דרך הסילוק החשוב ביותר. השתן מיוצר מהדם כאשר הוא עובר דרך רשת צפופה של נימי דם המשמשים לפילטרים העונים בשם פקעית ונמצאים בכליות. קיימים מיליונים של פקעיות בכל כליה. השתן הראשוני נוצר ב"אבובית המקורבת" המגיעה בהמשך לפקעית. האבוביות מתמזגות לתוך השופכות ואחרונים אלו לתוך השופכה.
האבובית המקורבת מוגבלת בתאים, כמו מסדרון של מלון שמצידיו נמצאים החדרים. לתאים הגובלים לאבובית המקורבת יכולת להעביר את החומרים הנוכחיים בשתן הראשוני ולהמשיך את דרכם ולהיות מפונים סופית או לספוג בחזרה חומרים מסוימים, להעביר אותם לתאי הכליות הצמודים אליהם ומשם אותם חומרים יחזרו לכלי הדם לתוך המערכת הכללית. עוד דרך מעבר, שאינה עוברת דרך הפקעית, מאפשרת לכמות קטנה של דם לעבור ישירות דרך תאי הכליות לשופכות ודרכם לשופכה.
הכליות שולטות על רמת הזרחן בדם כאשר הם מחזיקות או מסלקות פוספטים בהתאם לצרכי האורגניזם. כל שלב וכל תפקיד נשלט על-ידי אנזים שונה. אצל הפיברומיאלגי, האנזים שנוכח בתוך האבובית המקורבת ומשמש להפרשת הזרחן לתוך השתן לקוי גנטית. יתכן שאנזים שונה לקוי, אותו אחד שמאפשר את כניסת הזרחן של הדם לפקעית ואפילו האנזים שמאפשר לתאי הכליות להעביר באופן ישיר את הזרחן של הדם לתאי האבוביות.
כליות הפיברומיאלגי מתפקדות באופן רגיל חוץ ממה שקשור ליכולתם להפריש את הזרחן בתוך השתן. הפגם הגנטי של הפיברומיאלגי גורם ליצור אנזימים פגומים הגורם להפרעה בתהליך הפיזיולוגי הטבעי של הפרשת הזרחן. הרבה מחלות קשורות לפגם אנזימי ממקור גנטי. לפיברומיאלגי, חוסר יכולת לפתוח את ברזי הכליות, יותר מדויק את רשת הפקעית, לצורך הפרשת הזרחן. הזרחן שהוא פסולת מטבולית הנמצא בעודף נספג בחזרה בתוך הדם. אבל, הגוף אינו יכול לאחסן בדם עודף של זרחן, ואנחנו נלמד למה.
למה תוצאות בדיקות הדם אינם מראים רמות גבוהות של זרחן?
הגוף אינו יכול לסבול עלייה של זרחן בדם מכיוון שהוא מתואם עם רמת הסידן בדם (קלצמיה). עם הזרחן עולה, הסידן חייב לרדת, מה שהאורגניזם אינו סובל גם. בנוסף לכך, ארבע הבלוטות הפאראתירואיד בצוואר (מאחורי בלוטת התריס אבל ללא קשר איתה) בתגובה מפרישות פאראתהורמון (PTH), ההורמון הפאראתירואיד, שתפקידו לנסות להחזיק רמות קבועות של קלצמיה. מכיוון שבפיברומיאלגיה הזרחן לא מופרש בצורה מספקת בשתן ולא יכול להישאר בעודפים בדם, אותו עודף מועבר לעצמות. כאשר העצמות מגיעות לרמה המקסימאלית שהן יכולות לספוג, הפוספטים יכנסו לכל מיני תאים בגוף ולאו דווקא איפה באזורים שכבר נפגעו. כך, מים יכנסו לתוך התאים, יחד עם סידן, בין השאר, על מנת לדלל את הריכוז בתוך התא של הזרחן ולמנוע כל סוג של התגבשות. הרקמות הנפוחות חוזרות שוב בליווי הסימפטומים. כל מחזור מסתיים על-ידי הפעילות המטבולית של אותו רגע. תקופה של רגיעה עוקבת כל מחזור. כך שנשמר מעגל המחלה. רקמות מסוימות יפגעו מעת לעת. נפיחויות וגבשושיות יתרבו עם הזמן. הסימפטומים יחריפו ככל שעודף הזרחן יגדל כדי לדכא עוד יותר את יצור האנרגיה ולהפוך אותה ליותר פגומה באופן קבוע. תקופות הרגיעה יתקצרו. אורך ואיכות תקופת הרגיעה תהיה תלויה בקביעות הסימפטומים, עם הופעת סימפטומים אחרים או אזורים כואבים אחרים בהתאם לאיפה שהזרחן יגיע. חומרת המחלה הינה בהתאם לתקופת ההתפשטות שלה.
לסיכום
הפיברומיאלגיה הינה תוצאה של החזקת פוספטים כתוצאה של חוסר יכולת גנטית של הכליות להפריש באופן נורמאלי את הזרחן. עודף הזרחן בתאים מפריע ליצור אנרגיה מתאימה (ATP). הדבר מתבטא בעודף סידן בתוך התא שיגרה את הסידן וישאיר אותו בפעילות יתרה. בעיה תפקודית זו של התא מוביל לסינדרום של פעילות יתר מטבולית ותשישות אנרגטית.
רק שחזור יצור נורמאלי של ATP יכול לסדר את הבעיות המטבוליות. הגואיפנזין הוא זה אשר מיועד לשחזור היצור האנרגטי באמצעות שחרור החסימה הביוכימית ממקור גנטי אשר נקודת ההתחלה שלה בכליות. ומכאן שיכול לסייע לטיפול בפיברומיאלגיה.