ישנם מספר היבטים חיוניים להבנת מחלת השימוטו שהיא מחלה אוטואימונית והיא הסיבה הנפוצה ביותר לתת פעילות בלוטת התריס. המערכת החיסונית של הגוף היא המערכת המגנה על הגוף ממיקרואורגניזמים כמו בקטריות או וירוסים ומול גופים "זרים" אחרים. היא בנויה משני מרכיבים עיקריים – המרכיב הראשון הוא הלימפוציטים מסוג B שמייצרים נוגדנים וחלבונים שתוקפים את הגופים ה"זרים" ומאפשרים להם להיות מופרשים מהגוף; המערכת הזו נקראת מערכת החיסון ההומוראלית (humoral immune system). המרכיב השני מכיל כדוריות דם לבנות מיוחדות שנקראות לימפוציטים מסוג T, שיכולים לתקוף חומרים "זרים" ישירות; היא נקראת המערכת החיסונית התאית. התגובה החיסונית מערבת גם חלבונים הנקראים ציטוקינים, שליחים כימיים שמעבירים מסרים בין תאים.
בדרך כלל המערכת החיסונית יכולה להבחין בין ה"אני" ל"לא אני" ולתקוף רק את הרקמות שהיא מזהה כ"לא אני". בדרך כלל זאת התגובה הרצויה, אבל לא תמיד.
הפרעות אוטואימוניות הן מחלות שנגרמות על ידי תגובה חיסונית לא תקינה של הגוף נגד הרקמות של עצמו. לפעמים המערכת החיסונית תפסיק להכיר באחד או יותר מהמרכיבים שהוא רואה כ"עצמי" וייצור נוגדנים עצמיים – נוגדנים שתוקפים את התאים של הגוף, הרקמות ו/או האברים. זה כולל זיהומים שגורמים לנזק ומובילים למחלות אוטואימוניות. הסיבה למחלות אוטואימוניות הוא לא ידוע אבל נדמה שישנה נטייה גנטית נפוצה להתפתחותן.
הפרעות אוטואימוניות מתחלקות לשני סוגים: אלו שפוגעות בהרבה אברים (מחלות אוטואימוניות סיסטמתיות, כגון זאבת אדמנתית מערכתית, תסמונת שגרן, דלקת מפרקים שיגרונית, כאבי שרירים רב-שיגרוניים, מחלת הורטון, דלקת חוליות מקשחת, תסמונת בכצ'ט, מחלת וגנרגרנולומטוזיס, תסמונת גודפסצ'ר) ואלו שפוגעות ישירות רק באיבר אחד או רקמה על ידי תהליך אוטואימוני כגון מחלת השימוטו (בלוטת התריס), צליאק, קרוהן, קוליטיס כיבית (מערכת העיכול), מחלת אדיסון (האדרנל), סכרת סוג 1 (לבלב), שחמת ראשונית של המרה, מחלת כבד כרונית חסימתית, הפטיטיס אוטואימוני (כבד), טרשת נפוצה, תסמונת גיאן-בארה (מערכת העצבים). (לחץ למידע נוסף).
נוגדנים עצמיים של בלוטת התריס
השלמות של תפקוד בלוטת התריס נבדק על פי ההיבטים התפקודיים והאוטואימוניים שלה.
פראוקידאז תירואידי (Thyroid peroxidase -TPO) הינו אנזים מרכזי שעוזר לתגובה שמוסיפה יוד לתירוגלובולין, חלבון חיוני שמשמש לייצור של הורמוני בלוטת התריס (מה שממריץ את תפקוד ה-TPO זה ה-TSH). הנוכחות של הפרעה אוטואימונית מערכתית עשויה לגרום להפרעות בפעילות האנזים ולאופן בו התירוגלובולין מיוצר. מחקרים מצביעים על כך ש-90% מהאנשים עם תת פעילות של בלוטת התריס מייצרים נוגדנים לרקמת הבלוטה.
מחלת השימוטו האוטואימונית מאופיינת על ידי נוכחות מוגברת של נוגדני בלוטת התריס בדם: נוגדני פראוקידאז תירואידי (thyroid peroxidase antibodies–anti –TPO, נקראים גם נוגדנים אנטי מיקרוזומים) ונוגדני תירוגלובולין. הנוגדנים הללו מגיבים נגד החלבונים בבלוטת התריס, מתחילים תגובה זיהומית וגורמים להתקפה על ולבסוף להרס של תאי בלוטת התריס ומובילים לתת פעילות של בלוטת התריס. חוקרים מאמינים שהרס אוטואימוני של בלוטת התריס נגרם על ידי תגובה אוטואימונית, גם הומורלי וגם בתיווך תאי.
נוגדנים של בלוטת התריס נמצאים לעיתים קרובות יותר אצל נשים והשכיחות שלהם עולה עם הגיל.
הזיהוי של אנטי- TPO ו/או נוגדני אנטי תירוגלובולין בזמן הקרנה עשויים להוביל לאבחנה של מחלה תת קלינית של בלוטת התריס, או מצב אאותירואידי ללא סימפטומים עם פוטנציאל למ חלה אוטואימונית וכשל עתידי בבולטת התריס. לפיכך, חשוב לבצע את שתי הבדיקות בו זמנית.
ייצור נוגדנים עשוי להיות מוגבל ללימפוציטים בתוך בלוטת התריס, ולכן אצל חלק מהמטופלים עם מחלת השימוטו הנסיוב עשוי להכיל רמת ריכוז תקינה (ולא גבוהה) של אחד הנוגדנים או שניהם (מדובר במספר קטן של מטופלים). לכן, שניהם צריכים להיבדק. חשוב לדעת שהנוגדנים עשויים להתפתח עם הזמן ולכן כדאי לחזור על הבדיקות.
הנוכחות של נוגדני בלוטת התריס תורמת מהותית לפתוגנזה של מחלת השימוטו והפרעות אחרות הקשורות לבלוטת התריס, כגון בצקת רירית, מחלת גרייבס וסרטן בלוטת התריס.
רמת נוגדני האנטי פראוקידאז תירואידי (anti-thyroid peroxidaseanti-TPO – ) נחשבת לתקינה אם היא פחות מ- IU/mL35 אצל מבוגרים, וזאת של נוגדני האנטי תירוגלובולין היא פחות מ-IU/mL20 . הסטנדרטים הללו יכולים להשתנות בין מעבדה למעבדה. רק למספר קטן (3%) מהאנשים בלי עדות למחלה עשויים להיות נוגדנים שהם נגד בלוטת התריס. מספר זה עשוי להגיע ל-15% אצל מטופלים מעל גיל 60, בעיקר אצל נשים. הרופא יצטרך לעקוב אחר הבריאות של המטופל לאורך זמן. בעוד שרובם עשויים לא לחוות אי תפקוד של בלוטת התריס אף פעם, אחדים עשויים לפתח אותו.
אולם, נוכחות של נוגדנים נגד בלוטת התריס לא בהכרח אומרת שלמטופל יש מחלת בלוטת התריס. הם נוכחים גם אצל מטופלים עם אחוז קטן יותר של נסיוב מהפרעות שאינן קשורות למצב אוטואימוני של בלוטת התריס, כגון תסמונת שגרן, זאבת, דלקת מפרקים שיגרונית, אנמיה ממארת, מחלת אדיסון, צליאק, אלופציה אראטה. אולם, אצל 5 עד 50 אחוזים מהאנשים עם המצבים הללו ניתן למצוא גם, בו זמנית, מחלה אוטואימונית של בלוטת התריס.
ניתן למצוא גם שני סוגים נוספים של נוגדני בלוטת התריס בעת מחלת השימוטו האוטואימנוית: האימונוגלובולינים שמעוררים את קולטני ה-TSH בתאים של בלוטת התריס (נוגדני TSI), שהם הסיבה ליתר פעילות בלוטת התריס במחלת גרייבס ( או מחלת בזדוב- גרייבס), ונוגדנים אנטי קולטני TSH . (לחץ למידע נוסף)